באופן אבסורדי, על פי תקנות חומרי הנפץ בישראל, טווחי הביטחון ממחסן האמוניום החנקתי בנמל ביירות היו תקינים. מסמך הכולל דרישות נוספות לגבי מחסני אמוניום חנקתי מוסתר מהציבור בישראל ומעמדו החוקי אינו ברור. כנראה שהטעו את חברי ועדת הפנים ואיכות הסביבה ואת חברי ועדת ביקורת המדינה של הכנסת.
מאת: דני קרוננברג *
בעקבות הפיצוץ של המחסן שהכיל אמוניום חנקתי בביירות, החלטתי לבדוק מהן הדרישות המוצבות בישראל לגבי מחסן כזה, והאם מחסן שנתוניו זהים למחסן שהתפוצץ בביירות היה מאושר על ידי הרשויות בישראל.
לאחר חיפוש מקיף שערכתי, מצאתי רק מקור יחיד של תקנות העוסקות, באופן מפורש, במחסני אמוניום חנקתי בישראל, והוא "תקנות חומרי נפץ".
סעיף 1 בחלק ד' של התוספת השנייה לתקנות חומרי נפץ קובע, בין השאר, את מרחקי הביטחון הנדרשים ממחסן המכיל אמוניום חנקתי.
מתברר שעל פי תקנות חומרי נפץ, מרחקי הביטחון הנדרשים ממחסן המכיל אמוניום חנקתי, המכיל כמות זהה לכמות שאוחסנה במחסן שהתפוצץ בנמל ביירות בשבוע שעבר, הם 25 מטרים בלבד ממקום שבו עשויים להימצא בני אדם, ו- 15 מטרים בלבד מכבישים או דרכים. על פי מרחקי ביטחון אלו, כנראה שהמחסן שהתפוצץ בנמל ביירות היה עומד בהצלחה בדרישות תקנות חומרי נפץ הישראליות לגבי מרחקי הביטחון הנדרשים ממבנים אחרים…
כתוצאה מהפיצוץ בנמל ביירות, נהרסו בניינים בטווח של 2 קילומטרים ממוקד הפיצוץ, ונגרמו נזקים (כמו שבירת זגוגיות) בטווח של עד 10 קילומטר, ועל כן ברור שטווחי הביטחון הנדרשים בחוק חומרי הנפץ הישראלי הינם מגוחכים.
פניתי למספר יועצים מומחים בתחום שנדהמו מהעובדה הזאת, אך אחד מהם גילה לי סוד: קיים מסמך בשם "תנאים נוספים לאחסון אמוניום ניטראט במצב מוצק" שהכין המשרד להגנת הסביבה. פניתי לרשת האינטרנט על מנת למצוא את המסמך הזה, אך כל מאמצי העלו חרס, ואפילו גוגל לא הצליח לאתר מסמך זה. באמצעות קשרים אישיים הצלחתי, בסופו של דבר, להשיג עותק ממסמך זה, שככל הנראה הוסתר מהציבור.
מתברר שהמשרד להגנת הסביבה, המנחה הלאומי לגבי חומרים מסוכנים בישראל, השכיל להבין את הסיכון הרב הטמון באמוניום חנקתי, ובתחילת שנת 2017 הוא הכין את המסמך האמור, אשר התבסס על הנחיות מאוסטרליה.
למרות שעברו כמעט שלוש וחצי שנים ממועד הכנת המסמך, לא ידוע האם מדובר בטיוטה או במסמך רשמי שאושר כנדרש.
במסמך מופיעה נוסחה לחישוב מרחקי ביטחון ממחסן המכיל אמוניום חנקתי, ואם מחשבים לפי נוסחה זו את מרחק הביטחון הנדרש ממחסן המכיל את כמות האמוניום החנקתי שאוחסנה במחסן שהתפוצץ בנמל ביירות, התוצאות המתקבלות הן בין 1,750 מטר ל- 2,127 מטר.
מדובר על מרחקים גדולים בהרבה הנדרשים בתקנות חומרי הנפץ, אך במבחן התוצאה של הפיצוץ בביירות, גם מרחקי ביטחון אלו גם אינם מספיקים.
מעיון נוסף במסמך, שאינו זמין לציבור הרחב, עולה שחובה להגביל את אחסון האמוניום החנקתי למערומים בכמות מרבית של עד 500 טון (ולא 2,700 טון כפי שנעשה בנמל ביירות).
ברור גם שמרחקי הביטחון המופיעים בתקנות חומרי הנפץ בישראל הינם מוטעים לחלוטין ומסכנים את הציבור (כפי שקרה בביירות).
מתברר כי המצב לגבי החקיקה בישראל בנוגע לאמוניום חנקתי דומה למצב בנוגע לזיקוקין דינור: מרחקי הביטחון מסביב למחסן זיקוקין, הנדרשים בטיוטת נוהל שבאחריות משרד העבודה, הם נמוכים באופן קיצוני ביחס לנדרש במסמכים, שאינם זמינים לציבור הרחב, של המשרד להגנת הסביבה.
גם מרחקי הביטחון מסביב למחסן אמוניום חנקתי, הנדרשים בתקנות שבאחריות משרד העבודה, הם נמוכים באופן קיצוני ביחס לנדרש במסמכים, שאינם זמינים לציבור הרחב, של המשרד להגנת הסביבה.
בפיצוץ בנמל ביירות, לגמרי במקרה, מדובר בתקרית מורכבת, שעל פי הפרסומים היו מעורבים בה גם זיקוקין וגם אמוניום חנקתי.
מעבר לכך שכשלי החקיקה בישראל בנוגע לבטיחות חומרים נפיצים מסכנים את הסביבה של המחסנים שבה הם מאוחסנים, הם מסכנים גם את כלל כוחות החירום וההצלה, ובראשם את לוחמי האש, שגם במקרה של הפיצוץ בביירות, הסתערו על מנת להילחם באש, ככל הנראה מבלי להיות מודעים לגודל הסכנה, ונספו, ללא זכר, בפיצוץ האדיר. על פי ההוראות המעודכנות במדריך תגובות חירום בתקריות חומרים מסוכנים שיצא לאור בארצות הברית וקנדה, אפילו אם רק משאית או קרון רכבת עמוסים באמוניום חנקתי מעורבים בדליקה, יש להתרחק מהם למרחק של לפחות 1,600 מטר. אם לוחמי האש בביירות היו נוהגים כך, חייהם היו ניצלים.
בעקבות הפיצוץ בנמל ביירות, חברי ועדת הפנים והגנת הסביבה והוועדה לביקורת המדינה בכנסת ערכו בשבוע שעבר דיונים ארוכים, וחברי הכנסת בועז טופורוסקי ואריאל קלנר הגישו שאילתות דחופות במליאת הכנסת. נציגים של רשויות שונות הרגיעו את המודאגים וציינו שאצלם הכל בסדר, לעיתים תוך ציון העובדה כי על פי סקר הסיכונים המצרפי באזור מפרץ חיפה אין סיכון מיוחד לאוכלוסייה באזור בגלל אמוניום חנקתי.
בדקתי בעיון את סקר הסיכונים המצרפי האמור, ובעמוד 82 הגעתי לרשימת החומרים המסוכנים שנבדקו במסגרת סקר זה. למרבה התדהמה התברר לי שאמוניום חנקתי כלל לא היה אחד החומרים שנבדקו בסקר זה… אין ספק שבסקר שלא בוצעה בו בדיקה לגבי אמוניום חנקתי, לא יתגלה סיכון לאוכלוסייה בגלל אמוניום חנקתי… בקיצור, הצליחו להתל בחברים הנכבדים של ועדות הכנסת, בשיטות המזכירות את הסדרה הקומית "כן אדוני השר" ששודרה בטלוויזיה לפני שנים רבות (וזמינה לצפייה ביוטיוב).
חוק חומרי נפץ נחקק באמצע המאה הקודמת, זמן קצר לאחר ייסודה של מדינת ישראל, ותקנות חומרי נפץ נחתמו כבר לפני עשרות שנים, אך טרם תוקנו בעיות שיש בחוק ובתקנות.
תקנות לגבי זיקוקין, שאמורות ללוות את חוק חומרי הנפץ, לא נחתמו עד היום, מעל 66 שנים לאחר חקיקת חומרי הנפץ.
הפיצוץ בנמל ביירות צריך לשמש כצלצול אזהרה ואני סבור כי מוטלת אחריות על שר העבודה והרווחה החדש – ח"כ איציק שמולי, להנחות את עובדי משרדו לעדכן את החקיקה בתחום הנפיצים. אין צורך להמתין עם עדכון החקיקה עד שחלילה יתרחש אסון שיחייב את השר לקבל אחריות מיניסטריאלית למחדלים במשרד שעליו הוא מופקד, כפי שעשו חברי הממשלה הלבנונית שהתפטרו בעקבות הפיצוץ בנמל ביירות.
המשרד להגנת הסביבה הינו המנחה הלאומי לחומרים מסוכנים בישראל. לדעתי יש למנות במשרד להגנת הסביבה פְרוֹיֶקְטוֹר שיוביל פעילות מתואמת בין משרדי הממשלה לתיקון ולעדכון החקיקה לגבי חומרים נפיצים, על מנת להביא אותה לרמה המומלצת על ידי האו"ם. אני גם סבור כי על המשרד להגנת הסביבה לקבוע ולפרסם מסמך בנוגע למדיניות הנפיצים בישראל, ושעל שאר הגורמים הממלכתיים לגזור את המשימות שעליהם לבצע מתוך מדיניות כוללת זו.
הגיע הזמן שמדינת ישראל תאמץ את הנחיות ועדת האו"ם לבטיחות בנפיצים IATG, למרות שיש גורמים רבי השפעה שמפעילים לחצים כבדים על מנת לטרפד זאת. יש לקבל החלטות ענייניות שאינן מבוססות על לחצים של גורמים בעלי עניין שנמצאים תחת פיקוח אַסְדָּרָתִי (רגוּלטוֹרי) ושמעדיפים שהחקיקה לגבי בטיחות נפיצים בישראל תישאר רופפת כמו בלבנון.
מעבר לאמור לעיל, אני סבור כי יש לקבוע מחדש את חלוקת הסמכויות והאחריות לגבי נפיצים, בין משרדי הממשלה.
לאור ההזנחה הממושכת של החקיקה בנושא נפיצים על ידי משרד העבודה, ייתכן שיש לשקול להעביר את האחריות לחוק חומרי הנפץ למשרד שמרוכזת בו המומחיות לטיפול בחומרים מסוכנים.
——————————————————————————
* המחבר הוא מהנדס יועץ בתחום החומרים המסוכנים, חבר האיגוד הישראלי להנדסת בטיחות, מחבר ומתרגם ספרים ובהם "מדריך תגובות חירום בתקריות חומרים מסוכנים".
* המאמר פורסם לראשונה בביטאון "ישראל דיפנס".
