איך פרצה שריפה דווקא באזורים שבהם הושקעו מאמצים נרחבים למניעת שרפות. מה השתבש?

גם חודשים אחרי שרפת הענק שתקפה בקיץ האחרון את הרי יהודה, נזקיה עדיין ניכרים בנוף. השרפה כילתה כ-11 אלף דונם של יערות, הביאה למותם של אלפי בעלי חיים וגרמה נזק רב לרכוש, ולקח זמן רב להשתלט עליה. כל זאת, על אף שהיא השתוללה בעיקר ביערות הקדושים והסטף: שני יערות שנבחרו על ידי קק"ל כ-"יערות דגל" שבהם מומשו במידה הרבה ביותר צעדים לצמצום הסכנה לשרפות ענק, תוך שילוב הלקחים שהופקו מאסון הכרמל.

אם כך, מה השתבש? במאמר חדש שהתפרסם בכתב העת "אקולוגיה וסביבה" ניתחו מומחים מאגף הייעור של קק"ל וממכון וולקני את השרפה ואת מאמצי הכיבוי, כדי להבין מה עבד, מה כשל – ומהי הדרך למנוע את שרפות הענק של העתיד.

קווי החיץ שלא הוקמו

בשנים 2013 ו-2014 פורסמו תוכניות הניהול ארוכות-הטווח שחוברו עבור יערות הקדושים והסטף. חלק חשוב בהן עסק בהיערכות לצמצום סכנת השרפות, עקב כך שמדובר בשטחים רגישים עם פוטנציאל לשרפה חמורה – באזורים אלו יש מדרונות תלולים וערוצי נחל עמוקים שמסייעים לאש להתחזק ולהתפשט, ועצי אורן גבוהים וצפופים שמספקים חומר בערה רב ודליק במיוחד.

"הפעולה העיקרית הראשונה שננקטה היא הקמה של קווי חיץ מסביב ליישובים", מסביר ד"ר יגיל אסם, חוקר מהמחלקה למשאבי טבע של מכון וולקני ואחד מכותבי המאמר. "הכוונה היא לדילול של הצמחייה במתווה של רצועות מסביב ליישוב – בדגש על דילול של עצים דליקים וגבוהים. בצורה הזו, כשהאש מגיעה ליישוב, היא פוחתת לעוצמה כזו שכוחות הכיבוי יכולים לבלום ולכבות אותה". ההנחיה להקמת קווי חיץ נקבעה כחלק מתקנות להפחתת הסיכון לנזק משרפות שגובשו בעקבות אסון השרפה בכרמל ב-2010. לפי אסם, השרפה בהרי יהודה הראתה שלעיתים קו חיץ יכול לעצור את האש בעצמו – כמו במקרה של בית החולים איתנים, שנותר ללא-פגע על אף שהיער שמקיף אותו נשרף כליל.

במאמר מודגש שאזורי חיץ מסביב ליישובים הוכיחו את עצמם ככלי יעיל ביותר ביישובים כמו צובה, שואבה, בית מאיר ואיתנים, שלא נפגעו מהאש – ולעומתם, יישובים שלא הוקם סביבם אזור חיץ, כמו רמת רזיאל וגבעת יערים, נפגעו באופן חמור מהשרפה. עולה השאלה – מדוע לא הוקמו קווי חיץ גם סביב ישובים אלה? "בכל השטחים שנמצאו תחת הניהול של קק"ל ורשות הטבע והגנים הוקמו קווי חיץ מסביב ליישובים, אך בשטחי מועצות אזוריות הפעולה לא בוצעה כראוי", מסביר אסם. יחד עם זאת, ייתכן והשרפה של הקיץ האחרון סוף-סוף הפילה את האסימון אצל מקבלי ההחלטות, שעד כה לא העבירו תקצוב ראוי לסוגיה. "לפני ימים ספורים יצאה החלטת ממשלה שכוללת הקצאה של תקציב להקמת אזורי חיץ סביב יישובים, ולכן אפשר לומר שיש בשורה מאוחרת ומעודדת".

חוסר תיאום עם כוחות הכיבוי

בנוסף לקווי החיץ שהוקמו מסביב ליישובים ושהוכיחו את יעילותם, נעשו גם פעולות הכנה לשרפות בעומק היערות עצמם. אחת מהן היא הקמת מערכת קווי חיץ שנועדו לתחום את שטחי השרפה, למנוע את מעבר האש מתא שטח אחד למשנהו ולאפשר לכוחות הכיבוי להגיע לנקודות שונות ולבצע פעולות כיבוי בבטחה. "כוחות כיבוי יכולים להיערך על רשת קווי החיץ ולבלום את האש, אבל אם הם לא משתמשים ברשת כחלק מהאסטרטגיה שלהם, קווי החיץ הם כמעט חסרי תועלת – עוצמת האש אומנם יורדת בקרבתם, אבל אז היא עוברת אותם וממשיכה הלאה", מסביר אסם. אחד הלקחים המשמעותיים שעולים מהמאמר נוגע לעובדה שלמעט מקרים מבודדים שבהם כוחות הכיבוי השתמשו בקווי חיץ בתוך היער (ושבהם הם הוכיחו את היעילות שלהם), כמעט שלא נעשה בהם שימוש.

"כבאות והצלה לישראל מקדמת, בשיתוף המל"ל, רח"ל וגופים נוספים, הקמת אזורי חיץ כנדבך חשוב בהגנה על יישובים" מסר ד"ר שי לוי, סגן טפסר, ראש ענף איסוף ומחקר בכבאות והצלה לישראל, בתגובתו למאמר. "מיקום אזורי החיץ חשוב לא פחות מרוחבו, ולכן דרושה ראייה כוללת כדי להשיג את מרב היעילות. תורת הלחימה בשרפות ביערות ובשטחים פתוחים מביאה בחשבון ניצול שטחים בעלי דליקות נמוכה, כגון אזורי חיץ, דרכים וכדומה, ליצירת קווי עצירה כחלק מתוכנית הלחימה המבצעית".מדוע הדבר התרחש? "במובן כולל, קווי החיץ לא היו חלק מסדר היום של כוחות הכיבוי", אומר אסם. "עוד לא הגענו למצב שבו הגופים הירוקים מעבירים לכוחות הכיבוי מפה של קווי חיץ, והם מתאמנים עליהם ובודקים שהם מטופלים בצורה מספיק טובה כך שהם לא יפחדו להיכנס אליהם בזמן שרפה". הפער הזה הוביל את כותבי המאמר להמליץ על יצירת שיתוף פעולה בין הגופים – וזאת עוד בשלב המוקדם של תכנון קווי החיץ – תוך התייעצות עם גורמי הכיבוי בנוגע למקומות שאליהם הם יהיו מעוניינים להגיע בזמן שרפה.

למנוע שרפה או לתת ליער לצמוח?

פעולה נוספת שנעשתה בעומק היער היא של דילול כללי – הן של עצי האורן הגבוהים והדליקים והן של הצמחייה הנמוכה. לפי המאמר, בכ-40 אחוז משטח היערות שלא נכלל באזורי החיץ בוצעו טיפולי דילול של היערות (בעיקר לצורך טיפוח העצים ועידוד התפתחות יערות מגוונים ובריאים יותר, ולא לשם הפחתת סכנת שרפה). יחד עם זאת, רעיית עיזים, שמסייעת בדילול צמחייה נמוכה, התקיימה כמעט רק באזורי החיץ עקב המחסור בעדרים זמינים. בנוסף, גם לאחר ביצוע הדילול, חלק ניכר משטחי היערות נותר כרצף ממושך של יערות מחטניים דליקים. "יש כאן דילמה – מצד אחד אנחנו לא רוצים לברא ולדלל לגמרי את היערות בגלל השרפות, מכיוון שליערות יש שימושים רבים: בין אם מבחינה נופית, מבחינת קיבוע פחמן או עבור נופש לציבור הרחב", אומר אסם. "מצד שני, אנחנו לא רוצים לאפשר מצב שבו יהיו מגה-שרפות".

לפי המאמר, גורם נוסף שמגדיל כיום את הסיכון לשרפות הוא משבר האקלים: הוא מוביל להתייבשות קיצונית יותר של הצמחייה ולכן לסכנת שרפות ענק גדולה מבעבר.

השקעה משתלמת

מכיוון שבלתי אפשרי למנוע לחלוטין את ההתפתחות של שרפות ביערות, כותבי המאמר מציעים גישה חדשה שמבוססת על "כתמים" שונים, שתשמור על קיומם של היערות ובו בזמן תוכל למנוע את התפתחותן של שרפות ענק כמו זו שפרצה בקיץ האחרון. "צריך לבנות פסיפס של שטחים שמשלבים מספר תצורות צומח שונות – יער צפוף וגבוה, יער נמוך, חורשים, בוסתנים ועוד, בכתמים נבדלים, כך שכל אזור ימלא תפקיד אחר", מסביר אסם. "בצורה זו, במקום שכל השטח יהיה מכוסה ביער צפוף והאש תרוץ על פני אלפי דונמים מבלי להיעצר, כוחות הכיבוי יוכלו להכיל את השרפה באזור מוגבל של מאות בודדים של דונמים". לדבריו, כך גם לבעלי החיים יהיו אזורים להימלט אליהם.

"בסופו של דבר, שרפה היא תהליך טבעי של יער, אבל צריך להשקיע כסף בלתכנן ולטפל ביער, כדי לשמור עליו ועל התפקידים שהוא ממלא ולמנוע מגה-שרפה – שבסופו של דבר תמיד תעלה הרבה יותר מהסכום שיושקע במניעתה", מסכם אסם.