שימוש בבוסתנים ובמטעים ככלי להאטת התפשטות האש בעת שרפה.

היש מרחב ציורי יותר מבוסתן? אפשר לומר שהגינה הקטנה הזאת, שבה עצי פרי, צמחי תבלין וירקות לצריכה ביתית – היא שיאה של הפסטורליה. אפילו משמעותה של המילה היא חיננית: "בוסתן" בפרסית הוא "מקום ריח". אם כך, מה הקשר בין המרחב הציורי הזה – לבין שרפות יער?

לפי מאמר חדש שפורסם בכתב העת "יער" של קק״ל, בוסתנים עשויים לשמש ככלי לצמצום שרפות והצפות. כיצד הגינות הקטנות הללו יכולות לתרום להאטת אש משתוללת, ואיך בדיוק זה עובד?

שרפות בכל מקום

בשנים האחרונות אנחנו שומעים על יותר ויותר שרפות יער קשות ברחבי העולם. על פי דו"ח התוכנית הסביבתית של האו"ם (UNEP), תופעת השרפות הקיצוניות צפויה אף לנסוק באופן גלובלי, ולעלות ב-14 אחוז עד 2030, ב-30 אחוז עד סוף 2050 וב-50 אחוז עד סוף המאה הקרובה. בנוסף, אחת ממסקנות המומחים בדו"ח היא שרוב הממשלות ברחבי העולם לא ערוכות למצב זה.

מה קורה אצלנו? בישראל שטח היער הוא קטן יחסית – כמיליון וחצי דונם בלבד, שהם כ-7 אחוזים משטחה הכולל של המדינה. בשטח המצומצם למדי הזה פורצות כ-1,000 שרפות בממוצע בכל שנה, כששטחן הכולל עומד על כ-37 אלף דונם (שטח שדומה לגודלה של נתניה). השרפות מתרחשות בעיקר בחודשי הקיץ, כש-75 אחוז מהן פורצות בין מאי לספטמבר.

אחת הדרכים היעילות למניעת התפשטות שרפות ברחבי העולם, שבה משתמשים גם בישראל כיום – היא יצירת אזורי חיץ (אזורי חציצה נטולי או מופחתי צמחייה) בין יישובים לשטחים הירוקים וגם בין חלקים שונים ביערות עצמם. במאמר החדש עוסקת המחברת, נעה עיני שריקי, סטודנטית לתואר שני בתכנון ערים באוניברסיטת תל אביב – בשיטה נוספת: שימוש בבוסתנים ובמטעים ככלי להאטת התפשטות האש בעת שרפה.

מדובר בשטחי גן נרחבים, שפזורים בכל רחבי ישראל: שטחם של בוסתני קק"ל בלבד מתפרש על פני כ-30 אלף דונם, בעיקר בגליל המערבי, בכרמל ובאזור ירושלים.

חשיבותו של בוסתן

בוסתנים עשויים להיות יעילים בהתמודדות עם שרפות מכמה סיבות. ראשית, במקרים רבים, עצי הפרי, שתילי הירקות או שיחי התבלינים שבהם דורשים השקיה נרחבת – ועל כן סביבתם רטובה יותר (למשל, מאזורי היער). שנית, בשל העובדה שבבוסתנים מותקנות מערכות מים לצורכי השקיה – אזורים אלו כבר מותאמים להצבת ברזי כיבוי אש לשעת חירום. שלישית, קצב התפשטות האש קשור, בין היתר, בהרכב ובצורת הצומח, ולרוב בבוסתנים גדלים עצים רחבי עלים שרמת הדליקות שלהם נמוכה יותר (למשל, מעצים מחטניים שמצויים ביערות).

רביעית, בבוסתנים מבוצעות שלל עבודות כמו כיסוח, גיזום וחריש, שמתחזקות את חופת העצים ומקטינות את החומר הצמחי היבש באזור – שני גורמים שמשחקים תפקיד משמעותי בהתפשטות האש בשרפה. חמישית, טרסות שלעיתים נמצאות בבוסתנים מאפשרות איגום (יצירת מקווי מים) שמצמצם נגר עילי (משקעים שנותרים על פני הקרקע) באופן שמפחית גם הוא את החומר הצמחי היבש. "בייחוד בעידן של משבר אקלים – שבו הצמחייה סובלת מתנאי יובש וחום קיצוני – הטרסות יכולות להוות כלי להגברת רטיבות הקרקע״, מסבירה עיני שריקי.

במאמר מוצגות שתי דוגמאות מהשנים האחרונות לשרפות יער שהתרחשו בישראל ושהואטו בזכות בוסתנים ומטעים: הראשונה היא השרפה שהתרחשה ביוני 2021 ב״הר הרוח״ שנמצא בסמוך לנווה אילן, והשנייה היא השרפה הגדולה בהרי יהודה באוגוסט 2021.

בשרפה שהתרחשה בהר הרוח המטעים שנמצאים בוואדיות האזור היוו שחקן מרכזי בבלימת האש. "שטח זה מתאפיין במדרונות תלולים וערוצי נחל – וואדיות, שבהם עלולים להיווצר תנאי רוח שמגבירים את עוצמת האש, כמו במקרה של השרפה בכרמל", מסבירה עיני שריקי. "בשרפה בהר הרוח הכרמים המושקים, שנמצאים בוואדיות – בלמו את התפשטות האש".

בשרפה שהתרחשה בהרי יהודה גורמים משולבים תרמו לעצירת האש. "השרפה הזאת נבלמה באזור הסטף שמאופיין בין היתר במטעי זיתים ובוסתנים", מעידה עיני שריקי. "בנוסף, באזור זה יש, בין היתר, צמחייה מחטנית דלילה ושטחים חשופים – שהשפיעו על קצב התקדמות האש ותרמו לעצירתה".

ועכשיו, לשתול?

לפי עיני שריקי, התגובות בקק"ל למאמר ולהצעותיו היו חיובית. עם זאת, יישום השיטות שמוצעת בו עדיין נראה רחוק. ״הרעיון של הגדלת התפקודיות של חלקות עצי פרי ביערות קק״ל וקידום הקמת בוסתנים חדשים – הוא מעורר הערכה״, אומר עומר גולן, מנהל מדור בריאות יער ורכז עצי פרי באגף הייעור של קק״ל. ״אך מהיכרותי עם השטח ועם הפיזור של חלקות עצי הפרי, הבוסתנים והמטעים ברחבי הארץ – לא כל מקום מתאים להקמת אתרים מעין אלה״.

בנוסף, לדברי גולן, הקמת בוסתנים ונטיעת עצי פרי מהווה ערך בפני עצמו – שלא תלוי במטרה החשובה של הגנה מפני שרפות. ״כשמקימים בוסתן לא עושים זאת רק כדי להגן מפני אש אלא מכיוון שיש עבורו מקום מתאים, קהילה מקומית שזקוקה לו ואמצעים מתאימים לתחזוקתו״, הוא מסביר.

גולן מעלה מורכבות נוספת שצריכה להילקח בחשבון: לדבריו, בלי שיתוף פעולה של הקהילה המקומית עבור אחזקה ותפעול של הבוסתנים – המהלך הוא בלתי אפשרי. ״בעבר היו ניסיונות שונים להקמת בוסתנים שלרוב לא צלחו", הוא מספר. "האתרים האלה דורשים אחזקה מיוחדת, למשל, השקיה רבה יותר, טיפול יום-יומי ותשומת לב רבה יותר״. לפיכך, ייתכן שקיים פתרון אפשרי נוסף. יער מאכל הוא שטח שמתוכנן כך שצמחים שונים ייתמכו אחד בשני ויהיו תלויים באדם כמה שפחות: השקעה והשקיה שלו נדרשת רק בשנים הראשונות.

אם כך, נראה שקיימים פתרונות שונים ומגוונים לשרפות היער – ומכאן, עלינו לבחור כיצד להתמודד עימן ולבצע פתרונות אלו בשטח. ומי יודע, אולי בעתיד נופי ישראל יהיו מנוקדים בשלל בוסתנים צבעוניים ומפיצי ריח.